{מהגגת

השינוי מתחיל בנו.

יש לי חברה ממש טובה, אנחנו חברות בערך מגיל ארבע או חמש, נפגשנו מתישהוא בגן שרה ומאז מלא מלא שנים אנחנו יחד.
לפני שלוש שנים, כשהיתה לי תינוקת קטנטנה משלי, קיבלתי ממנה טלפון ואני ממש זוכרת את הרגע הזה שאני יושבת על הרצפה ליד מכונת הכביסה, סביבי סלים וערימות של בגדים, מעבירה כביסה נקיה למייבש והטלפון תפוס בכתף… והיא מבשרת לי שילדה בת, אבל לא סתם בת היא אומרת לי… לתינוקת שלי יש תסמונת דאון.

אני יורדת שורה כי זה בערך מה שקרה לי גם באותו רגע, צרחתי לה בטלפון ׳לאאאאא נכוווווווווןןןןן!׳ והתחלתי לבכות כי זה היה כלכך קרוב וקשה ופשוט לא מצאתי מה לומר.


חברה שלי הגיבורה ניחמה אותי שהכל לטובה והילדה פשוט מדהימה וכשבאתי לראות אותה נעתקה נשמתי מהיופי האלוקי הנדיר באמת שפגשתי, נכבשתי גמני בקסמה והפכתי למעריצה 🙂

עברו מאז שלוש שנים, הילדות גדלו והתפתחו, כל אחת בקצב שלה, ויומאחד החלטנו להפגיש אותן לפעילות אחרה״צ נחמדה, חייבת לומר שענין אותי מאד לראות ולחוות את האינטרקציה בינהן, בפרט שאף פעם לפניכן לא יצא להן להכיר בצורה מסודרת ויש כמובן את הפער בינהן מבחינה התפתחותית, בעוד הבת שלי מדברת שוטף, כבי מתחילה עכשיו לדבר מילים ראשונות (והיא ברמה גבוהה ממש ומתקשרת בצורה מדהימה אבל עדיין בשלבי התחלה)

והגענו. והיה פשוט מדהים. כבי המתוקה כבשה מייד גם את הבת שלי, והכל היה כלכך זורם וחלק ונורמלי, הן שיחקו יחד, הכינו כדורי שוקולד מצופים בסוכריות וקוקוס ואפילו היתה מריבה סוערת אחת…

וחשבתי לעצמי וזה המסר שאני רוצה לקחת מכאן, לנו כבוגרים יש נטיה להתייחס לאנשים מיוחדים בצורה מיוחדת, שונה. בעוד שאני כמעט בטוחה שאם היינו שואלים אותם או אנשי מקצוע מהתחום היינו מבינים שזו ממש טעות בגישה, אדם עם מוגבלות רוצה יחס רגיל, שווה ונורמטיבי לבני גילו, ואנחנו, מתוך רצון טוב כמובן, מנמיכים את רמת השיח ואת רמת הציפיות, לפעמים בצורה ממש בולטת ובוטה ואולי אפילו קצת מעליבה. אנחנו צריכים לדבר ולהתייחס אליהם בצורה נורמלית, רגילה. כמו הבת שלי הקטנה שלא ראתה שום היבדל בינה לבין החברה המתוקה שפגשה.

אז בואו ניקח לתשומת לב ויחד נעשה שינוי לטובה ♥

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אינך יכול להעתיק תוכן של דף זה