שחורכחולבן

שוין, פוסט שני בבלוג ולמרות שנגמר הקונפטי אני עדיין מרוגשת חח 🙂
הפעם אני מהגגת לכם על פרויקט צילום שלי מהזמן שהקורונה השתוללה כאן בארץ. עם יד על הלב – אחד היפים שלי.

איך ולמה הכל התחיל?
אז האמת שאני אישה עסוקה בהגזמה ואין לי אף פעם זמן לפרויקטים מיותרים אבל בפעם הזו הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק, וחייבת להביא קצת צדק.

היה קטע כזה של הסתה משוגעת נגד המגזר החרדי, זוכרים? זה לגמרי יצא מכלל שליטה והההסתה הגיעה לשיאים חדשים, משפטים כמו "צריך לצאת עליהם למלחמה" (ג.א) או "הם כבר מרוכזים וצפופים בישיבות, למה לא לנעול את הדלתות ולהזרים פנימה גז?" (ע.ר) נשמעו כאן חופשי וגרמו לי לחשוב כל מיני מחשבות.

אני גדלתי בבית של אהבת ישראל, חונכתי על ערכים של כבוד הזולת וערבות הדדית. וברגעים האלה הרגשתי איך הכל מתפרק, הרגשתי יותר מתמיד שאנשים פה שונאים אותי כשבעצם לא עשיתי להם שום דבר רע, וזה כאב לי. איך יכול להיות שאנשים נאורים ב-2021 במדינה שלנו הדמוקרטית שיש בה חופש דת מתנהגים ומדברים בצורה כזו? זה שיגע אותי.

תכלס, היה עניין שלם סביב המסיכות, נכון היו שזלזלו, אבל היו גם המון שלא! אנחנו (כן כן, חרדים מיינסטרים, מה ששמעתם) הזענו איתן, לקחנו אותן לכל מקום, אם חלילה שכחנו בבית קנינו ושמנו, ואחר כך מה? האשימו והשמיצו אותנו בהכללה גסה ומגעילה. פשוט עצוב.

אז לקחתי את המצלמה איתי לכל יציאה חיונית שהיתה וצילמתי בהכי ספונטני את המציאות שלנו. בחרתי להראות רגעים קטנים ואנושיים בחיים ולשים בפוקוס את המסיכה, מלווה אותנו לכל מקום, נמצאית שם כל הזמן. כי כן, אנחנו, כולנו, אנושיים. אנשים שמרגישים, כאב, כעס, תסכול, אהבה.

ובואו נאהב יותר.

© כל הזכויות שמורות, אבל ממש.