סיפורה של כרזה

אז היה קול קורא.
שהכריז על תערוכת כרזות שתיערך איפושהוא, מתישהוא.
ואני, למרות שאני הכי אוהבת בעולם לעצב כרזות, הכי לא תיכננתי לשלוח כרזות או משו דומה. כי אני עמוסה ועסוקה וזה הרי לא נגמר אז מראש ויתרתי ודי.

יומיים לפני התאריך האחרון להגשה בעודי לשה את הבצק לחלות של שבת, הבזיק לי איזה רעיון במח, וככה, עם הקמח על האצבעות, רצתי למחשב, לנסות ליצור אותו.
{פותחת סוגריים לטיפ סופר פרקטי – לפעמים, כשאתם מחפשים בנרות רעיון, דווקא אז לא תמצאו אותו, א ב ל – כשתרפו רגע ותלכו לעשות משו אחר, שלא דורש מכם לחשוב תוך כדי, כמו שטיפת כלים, קיפול כביסה, יציאה לסיבוב או כמו במקרה שלי בצק לחלות של שבת 🙂 אז, כשתעשו פעולות באופן מונוטוני, המח יבריק לכם את הרעיונות הכי הכי טובים! ועלי זה עובד כמו קסם כל פעם מחדש, נסו גם וספרו לי איך היה.}

מפה לשם, זה לא יצא מספיק טוב, אבל תוך כדי הניסוי והתהיה נולד הפסיפס הזה.

ואיך בשניה, הוא הפך לסידרה 🙂

נושא התחרות היה 'הדומה והשונה בין המגזרים', אז אמנם היצירה שלי לא מאד קריאייטיבית ואין בה איזה רעיון גאוני אבל –
יש בה המון לב ומלאאא חיבור. לעם, לארץ, למורשת.
יש בה צורות וטקסטורות, צבעים, טעמים וריחות ממרקם החיים שלנו פה.
יש בה פנים יפות של א/נשים שחיים כאן, וכל אחד הוא לב גדול וכל אחת היא עולם מלא.
ואהבה פשוטה תנצח את השברים ותיצור פסיפס של אחדות מופלאה.

ולא, החתיכות שלי לא נכנסו לתערוכה.
אז שמתי אותן כאן, שיקשטו את הבלוג שלי ואולי יזכירו למי שכן יראה אותן לאסוף ולחבק את השברים של העם הזה וליצור פסיפס חדש של אהבה ♥